"איזהו גיבור – הכובש את יצרו" | מערך שיעור

פתיחה – מהי אלימות ומהי אי אלימות? (10 דקות)

נאמר: בשיעור שלנו היום, נלמד על 'תורת אי האלימות'. אך לפני שנדבר על אי־אלימות, עלינו להגיע להבנה משותפת כלשהי של מה כן נחשב לאלימות. כבר כאן מתחילה המורכבות – כי אין תמיד קו פשוט וברור.

נשאל: מה עולה לכן.ם בראש כשאנחנו אומרות.ים "אלימות"? ונכתוב על הלוח את בליל התשובות – סטירה, קללה, איום, השפלה, רצח, חרם חברתי, חסימת כביש, הפגנה, שביתה, אי־ציות לחוק, פגיעה ברכוש, שימוש בכוח מצד המדינה או זרועותיה (ממשלה, משטרה, צבא וכו), גרפיטי, צעקות ומה עוד?

נתבונן בלוח ונשאל – על מה נוכל כולנו להסכים שהוא אלימות? האם יש דברים שאתן.ם לא בטוחות.ים לגביהם?

* המטרה בשלב זה אינה להגיע להגדרה אחת מושלמת וסגורה של אלימות, אלא להראות שהמושג מורכב ושלכל אחת.ד מאיתנו יכולה להיות תפיסה מעט שונה, שמבוססת על חוויות אישיות, חינוך שקיבלנו ועוד.

נוסיף ונסביר שיש סוגי אלימות רבים (אפשר לתת דוגמאות מכל מה שנכתב על הלוח) – ניתן לחלק אותה לפי אופי המעשה – אלימות פיזית, מילולית, כלכלית, פסיכולוגית, חברתית, מוסדית או מבנית (מצבים שבהם מערכות או מוסדות מייצרים פגיעה או אי־שוויון) או לפי נפגע.ת האלימות – אלימות על רגע מגדרי, לאומי, גזעי, פוליטי ודתי. לעתים אותו מעשה הוא כמה סוגים שונים של אלימות.

נאמר: ננסה להבין מהי אי-אלימות. לפני שנצלול עמוק לתוך איך נראית אי אלימות, חשוב להבהיר מה היא לא. אי־אלימות היא תורה שמדברת על המעשים שלנו ולא על הרגשות שלנו. היא אינה אומרת שאסור לכעוס, להיעלב, לפחד או להרגיש שנעשה לנו עוול – רגשות כאלה הם חלק טבעי מהחוויה האנושית. השאלה המרכזית של השיעור היא מה אנחנו עושות.ים עם הרגשות האלה?

חז"ל שאלו וענו "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (מסכת אבות, משנה) ובכך הציגו לנו שאלה שהאנושות כולה עוסקת בה כבר אלפי שנים – הגיוני ואנושי שיש לכולנו יצרים, דחפים שונים, גם כעס ואלימות, אך איך עלינו לפעול בעקבות כל הרגשות האלו? 

חז"ל עונים לנו מיהו הגיבור – זה שכובש את יצרו, כלומר, מי שלא מאפשר.ת ליצר, כל יצר, לשלוט במעשיו.ה, אלא להיפך. זה נכון גם ליצר האלימות שישנו בתוכנו. שימו לב שהתשובה הזו גם מקפלת בתוכה את ההבנה שאי־אלימות (כיבוש היצר) היא לא אי-תגובה, התעלמות מהמצב או ויתור על מאבק נגד מה שצריך להיאבק נגדו. אי אלימות היא פעולה אקטיבית (כיבוש במילותיהם של חז"ל) שאפשר לבחור בה.

תרגול אי אלימות בחיינו (15 דקות)

כדי להבין איך נראית אי אלימות בפועל, נתחיל בתרגול קצר של תגובות לאירועים שיכולים לקרות לכולנו ביום יום ונבחן האם לדעתנו יש בכלל בחירה איך להגיב.  נבקש מהכיתה לתת דוגמאות למעשים אלימים שהן.ם רואות.ים ביום יום ( גם במעשה שלא נעשה ישירות כלפיי, אני יכול.ה להיות מעורב.ת). מישהי.ו העליב.ה אותך מול כל הכיתה / מישהי.ו דחף.ה אותך / חבר.ה הפיץ.ה עליך שמועה / מישהי.ו כתב.ה לך או עליך תגובה פוגענית ברשת / מישהי.ו צעק.ה עליך בפני כולן.ם. 

נבקש מתנדב.ת ונשאל על האירוע שנתנו כדוגמה (ניתן לתרגל עם יותר מאירוע אחד):

1. מה הרגשת ברגע שהאירוע קרה?
2. איך את.ה מבין.ה את מה שקרה? למה הוא קרה?
3. אם ככה, איך באפשרותך להגיב לזה? 
4. האם יש לך רעיונות לתגובה אפשרית אחרת?
5. כל מהתגובות שהוצעו פה – איזו תגובה יכולה להפסיק בעתיד את מעגל האלימות ואיזו לא?
6. עכשיו נוסיף – האם תגובה לא-אלימה היא תגובה פסיבית (כלומר, לא לעשות דבר, או להתעלם)?
7. האם אפשר להרגיש כעס למשל ועדיין להיות לא-אלים.ה?

*הערה למורה: בכיתות מגובשות שהמצב החברתי בהן יציב כרגע, ניתן להפוך את התרגיל הזה לתרגיל מומחז – לבקש 2 או יותר מתנדבות.ים שימחיזו את הסיטואציה ויגיבו תוך כדי. אחרי הסיבוב הראשון, נבקש מהן.ם או מיתר הכיתה להציע התפתחות אחרת של הסיטואציה על בסיס תגובה אחרת. רעיון טוב הוא גם לבקש מתלמידות.ים שהן.ם חברות.ים לעשות תרגיל המחזה יחד, מתוך מחשבה שישמרו אחת על השני תוך כדי התרגיל.

כדי להרחיב את התשובות שלנו לשאלות 3-7, נוסיף ונכתוב על הלוח: "אי־אלימות היא לא לא לעשות כלום" ונשאל: אז מה כן אפשר לעשות כשנראה עוול, מעשה לא צודק בעינינו, אבל לא נרצה להגיב באלימות?

נאפשר לכיתה להעלות מספר דוגמאות ונתחיל להרחיב מהאישי לקבוצתי דרך דוגמה אישית, בית־ספרית, חברתית או פוליטית (למשל, תגובה לעוול כלפי נשים באשר הן, תגובה לגזענות, לאלימות- משטרתית וכו'). נשוב ונדגיש את ההבדל בין תגובה מתוך הדחף הראשוני שלנו לבין תגובה לא־אלימה אך אקטיבית.

תגובות אפשריות יהיו – אני עוצר.ת ובוחר.ת לעמוד על שלי בלי לפגוע בו ("את.ה מדבר.ת אליי ממש לא סבבה ואני לא רוצה לדבר איתך") / לקחת נשימה עמוקה, להתעלם ולהתרחק ממקום האירוע / לבקש עזרה מחבר.ה / להציב גבול ("אל תדבר.י אליי ככה יותר, אם תדבר.י ככה שוב, אני פשוט לא אתייחס אליך") / להתיישב ליד נערה אחרת באוטובוס אחרי שראיתי שמישהו הציק לה, כדי שתרגיש יותר מוגנת / לתלות שלט בכניסה לבית הספר או הכיתה עם מסר שחשוב לנו להעביר בעקבות משהו שקרה / לתעד מרחוק בשקט אלימות שאני רואה ברחוב, מתוך הבנה שלא יעזור אם אתערב וזה יכול לסכן אותי, אבל התיעוד יכול לעזור בהמשך.

נזכיר לכיתה כי מדובר בתרגול לא פשוט, בכל גיל, וכי לא תמיד יש לנו שליטה מלאה על הרגשות שלנו – לפעמים הרגש מופיע לפני שהספקנו בכלל לחשוב. לכן, זוהי לא המטרה והשאלה היא מה קורה בשלב הבא – התגובה, ואיך אפשר לתרגל תגובות שונות, שהן לא רק האוטומטיות שלנו.

*הערה חשובה למורה: המטרה בתרגול זה היא להדגיש שאין בהכרח רק שתי אפשרויות: או שאני תוקף.ת או שאני שותק.ת. יש הרבה אפשרויות באמצע, שעדיין יתנו לנו את התחושה החשובה, אפילו קריטית, של שליטה מסוימת ובחירה מול אירוע של אלימות, מבלי להשתמש באלימות. עוזר להסתכל על אי אלימות לא ככלי של מי שאין לו.ה כוח בסיטואציה, אלא כדרך אחרת להשתמש בכוח שכן יש לנו – ביכולתנו להציב גבול, להתעמת מילולית, לומר למישהו שהוא פגע בי ,להתרחק מבחירה, לפנות לעזרה, לארגן אנשים נוספים כדי להתמודד יחד עם הבעיה, למחות בכל מיני דרכים, לסרב לשתף פעולה ועוד. כל אלו יכולות להיות פעולות אקטיביות ויעילות מאוד, כפי שנראה כעת.

הדיון על אלימות בחיינו הוא עדין ומורכב וסביר להניח שתעלה בכיתה באופן כלשהו התפיסה שלפיה יש אלימות שאליה יש להגיב רק באלימות (המקרה שיותר קל לגעת בו הוא מה שנחשב "הגנה עצמית"). העבודה שנוכל לעשות בשיעור זה היא של הוספה לסל הכלים להתמודדות עם אלימות. 

מאבק לא אלים מול אלימות – זה עובד בכלל? (25 דקות)

נאמר: בשלב הראשון של השיעור, עשינו תרגול ראשוני של אי אלימות בחיי היומיום שיותר קל לרובנו לדמיין, והתחלנו להציע אפשרויות לבחירה בתגובה לא-אלימה גם כשקורה אירוע אלים.
(למורה: התהליך הוא מורכב וארוך, אבל כבר התחלנו להניע אותו! וגם אם הכיתה שלנו עוד לא משוכנעת,  השלב הבא בשיעור מותאם לזה).
אך האם זה מספיק? לא בהכרח, משום שאנחנו לא חיות.ים לבדנו בעולם ויש אירועים שנחווה יחד עם עוד א.נשים ובהם נצטרך לקחת החלטות משותפות למול אלימות. לכן נסתכל עכשיו על התמונה הרחבה יותר ונשאל  האם פרקטיקת אי האלימות היא רלוונטית כשקורים אירועים אלימים בסדר גודל רחב יותר?
נספר לכיתה על תפיסות עמוקות של אי אלימות שקיימות בתרבויות רבות ולאורך אלפי שנים.

 יום בינלאומי לאי-אלימות נקבע לתאריך 02.10 מדי שנה, בהתאם ליום הולדתו של אחד המנהיגים שהכי מזוהים עם אי-אלימות – מהאטמה קרמצ'נד גנדי, ממוביליה של תנועת העצמאות ההודית נגד הכיבוש הבריטי. גנדי לא חשב שא.נשים הם חסרות.י כעס, להפך: הוא דיבר על כך שיש להפוך את האנרגיה של הכעס לכוח מוסרי שמוביל להתנגדות נחושה אך לא אלימה. גנדי נשען בין היתר על רעיונות הבודהיזם, שלפיו הכעס הוא מצב שמזיק קודם כל למי שנושא אותו. הבודהיזם (ודתות נוספות שמקורן בתת היבשת ההודית) דוגל בעקרון האהימסה – עיקרון אי האלימות כלפי כל היצורים החיים. שטבעונות למשל היא אחד הכלים המעשיים שלו.
מנהיג נוסף שמזוהה עם גישת אי האלימות הוא מרטין לותר קינג ג'וניור, ממנהיגיה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית, שהאמין שאי-אלימות היא דרך להיאבק בעוול, מבלי להפוך בעצמך למי שמפעיל.ה אלימות. מרטין לותר (MLK) היה כומר בפטיסטי ונשען על התפיסה של הנצרות ששמה דגש על אהבת האויב ועל שבירת מעגל הנקמה. לפי הנצרות – קיים בעולם רוע, אך הנקמה מרבה אלימות במקום לצמצם אותה.

תפיסות דומות אפשר למצוא גם ביהדות, כמו למשל בדברי חז"ל: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו." כלומר, הגבורה היא לא זה שאין לך דחף, אלא היכולת לשלוט בו. גם בספר משלי נאמר לנו "טוב ארך אפים מגיבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר (משלי ט"ז ל"ב), כלומר – האדם שנוהג בסבלנות טוב יותר מגיבור מלחמה ומידתו של מי שמצליח לשלוט ביצר שלו – גבוהה מזו של מי שכבש עיר. 

כעת נחלק את הכיתה לקבוצות למידה על אי אלימות,

דרך דוגמאות מהעשורים האחרונים למאבקים אזרחיים שהתמודדו עם דיכוי, אלימות או אפליה, אך בחרו באופן מכוון באי־אלימות ככלי מאבק מרכזי. (ראו נספח הקיים בקובץ להדפסה):

1. "צעדת המלח" כחלק מתנועת העצמאות בהודו, 1930

2. המאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה 1948-1994

3. התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית 1955-1968

4. מהפכת "כוח העם" בפיליפינים, 1986

5. "המהפכה המזמרת" במדינות הבלטיות 1987-1991

6. "מהפכת הקטיפה" בצ'כוסלובקיה, 1989

7. תנועת הנשים לשלום בליבריה, 2003

איך זה קשור אלינו? (25 דקות)

נחזור לכיתה המלאה וכל קבוצה תציג בקצרה ובמילים שלה את המקרה שעליו למדה ואת תשובותיה לשאלות.
לאחר מכן נשאל: לפי כל מה שלמדתן.ם עכשיו, מה משותף למאבקים הללו? נכתוב על הלוח את מה שיעלה ונוסיף מה שלא עלה מהכיתה:

• הצהרה מפורשת על מחויבות לאי־אלימות על ידי הנהגת המאבק.
• השתתפות רחבה מאוד של אזרחים, ולא רק של פעילים מנוסים ומוכשרים למאבק. זוהי נקודת מפתח בכל מאבק – זה אף פעם לא קורה בזכות אדם אחד או מנהיג אחד, גם אם זה לפעמים נראה ככה מבחוץ.

• התארגנות ופעולות בשטח – תנועות ההתנגדות פעלו יחד ולא רק הביעו עמדות עקרוניות.

• שימוש בכלים אזרחיים כמו שביתות, חרמות, אי־ציות אזרחי (כמו שנאמר "כשהחוק לא חוקי – אי ציות אזרחי"), הפגנות וצעדות.

• משמעת – המשתתפות.ים נדרשו להימנע מתגובה אלימה, גם כאשר הופעלה כלפיהן.ם אלימות. משמעות הדבר יכולה להיות גם נכונות לשאת במחיר של מעצרים ולעיתים אלימות מצד הרשויות, תוך ניסיון להימנע מתגובה אלימה.
• יצירת לחץ על המערכת – אי־אלימות היא אינה בהכרח "לבקש יפה", מדובר במעשים בשטח שיכולים ליצור מחיר פוליטי וכלכלי על המערכת שכלפיה מתבצע המאבק.
• יכולת לגייס א.נשים נוספות.ים – מאבק לא־אלים עשוי להקל על הצטרפות א.נשים שאינן.ם מוכנות.ים לקחת חלק במאבק אלים.
• המאבק נעשה על ידי א.נשים ללא שליטה ישירה בצבא או בממשלה, שהפכו את חוסר הכוח שלהם לכוח פוליטי כדי ליצור שינוי.

* הערה למורה: חשוב לא להפוך את הדוגמאות האלה לסיפורי הצלחה פשוטים. קדמו להם תהליכים ארוכים ומורכבים וסבל רב, ולא כל מאבק לא־אלים הצליח או מצליח לבדו. מאבקים בלתי אלימים הצליחו במקרים רבים להשיג שינוי פוליטי משמעותי, אך הצלחתם תלויה בגורמים רבים, כגון היקף ההשתתפות הציבורית, תגובת השלטון וזרועות האכיפה שלו והמציאות הפוליטית הספציפית של המקום. אם כן, השאלה אינה 'האם אי־אלימות תמיד עובדת?' כי התשובה היא לא. השאלה המעניינת יותר היא: מתי אי־אלימות יכולה להפוך לכלי משמעותי?

לסיום, נסתכל על הלוח ועל כל מה שלמדנו מהמקרים לעיל ונשאל:

1. האם תוכלו לקחת השראה מהמאבקים שלמדנו עליהם? שאלה זו נשענת על תפיסת עולם חשובה שאין צורך להמציא מחדש את הגלגל בכל מאבק או בכל דור, משום שנעשו בעולם דברים רבים שמהם אפשר לשאוב השראה, גם אם כל מקרה שונה ממשנהו. דוגמא יפה לכך, אגב, היא שביתת הנשים בליבריה ששאבה את הרעיון מהמחזה היווני "ליזיסטרטה" של אריסטופאנס, שנכתב אלפי שנים לפני כן (411 לפני הספירה).
2. אילו מהכלים שמציעה תורת אי האלימות הם כאלו שתוכלו לדמיין את עצמכן.ם משתמשות.ים בהם?
3. האם תוכלו לחשוב על מאבקים לא אלימים שקרו או קורים בארץ שלנו? 

דוגמאות אפשריות הן "מבצע חלב" של הפנתרים השחורים במרץ 1972, שגנבו בקבוקי חלב משכונת רחביה העשירה והניחו אותם בפתח בתיהם של משפחות עניות משכונות האזבסטונים ומוסררה (דיון מעניין הוא על "לקחת מעשירים ולתת לעניים"), מחאת האוהלים ובתוכה זו הספציפית בארלוזורוב שבתל אביב, אשר הביאה בסופה להכרה של ת"א והמדינה בא.נשי המאהל כזכאיות.ים לסיוע ממשלתי בדיור, מחאת יוצאי אתיופיה בעקבות רצח סלומון טקה ב-2019, שהיו ברובן מחאות עממיות בלתי אלימות ורחבות היקף', חסימות כבישים ועוד (על אף שהתקשורת סיקרה לרוב את המוקדים האלימים בלבד), מאבק נגד בניית כפר נופש בחוף פלמחים (שהינו שמורת טבע) שהחלה הנערה בת ה-17 עדי לוסטיג על ידי ישיבה עם אוהל באזור שבו רצו להפעיל דחפורים, והביאה יחד עם רבים שהצטרפו אליה לביטול התכנית, שיירות הנשים השקטות של "נשים עושות שלום" (ששואבות השראה גם מתנועת הנשים מליבריה), תפילות המוניות בשער שכם בירושלים ב-2017 נגד הצבת גלאי מתכות נוספים בכניסה לעיר לבדיקת מוסלמים, שהסתיימו בביטול ההחלטה.

* אם הכיתה לא מכירה אף דוגמה – יש כאן שאלה מעניינת נוספת והיא – למה?

סיכום (10 דקות)

נחזור לשאלה שאיתה התחלנו – האם אי־אלימות היא לא לעשות כלום? אחרי השיעור הזה כבר ברור לנו שהתשובה היא לא.

המסורות והמאבקים שלמדנו היום, שונים מאוד זה מזה – בודהיזם, יהדות, נצרות, לימה בואי, גנדי, מרטין לותר קינג ותנועות חברתיות שונות – כל אחד הוא סיפור שלם בפני עצמו ושונה מהאחר. המשותף למסורות השונות אינו הטענה שבני אדם הם נטולי כעס או אלימות. להיפך, הן יוצאות מתוך ההנחה שהרגשות והדחפים האלה קיימים וטוענות שהאנושיות שלנו נבחנת ביכולת לעצור, לחשוב ולבחור כיצד לפעול. אי-אלימות, לפי תפיסה זו, אינה היעדר כוח אלא שימוש בכוח באופן שמסרב להיגרר למעגל של פגיעה ונקמה.

ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי-אוסטרי, ששרד את מלחמת העולם השניה והשואה וכתב את הספר "האדם מחפש משמעות", אמר מתוך ניסיון חייו: "בין הגירוי לתגובה יש מרחב. במרחב הזה נמצאת החירות שלנו לבחור את תגובתנו"
גם במצבי פחד, לחץ או סכנה קיצוניים יש לנו בנקודות רבות בדרך בחירה, ולו קטנה, "לתקוע לרגע רגל בדלת" וליצור מרווח שיאפשר לנו לבחור איך לפעול בעולם. עצם הניסיון ליצור את המרווח הזה בין הרגש לבין הפעולה הוא רעיון מרכזי שאפשר לקחת מהשיעור וזו השאלה שניקח איתנו: האם אנחנו מסוגלות.ים ליצור מרווח קטן בין מה שאנחנו מרגישות.ים לבין מה שאנחנו עושות.ים?