מערך שיעור על זכויות נשים ואנשים עם מוגבלות

במשך שנים רבות, אנשים עם מוגבלות נחשבו חסרי ישע, מסכנים ונתמכים. רבים מהם הושמו במוסדות או בבתי חולים לחולי נפש ראו בהם אובייקטים לטיפול, למחקר ולרחמים, אנשים שלא יכולים לקבל החלטות בשביל עצמם.

פעילות התנועה לזכויות אנשים בעלי מוגבלויות בשנות ה-60 בארה"ב היוותה נקודת מפנה קריטית והביאה לשינויי תפיסה וחקיקה. ב-13 בדצמבר 2006 אימץ האו”ם את האמנה הבינלאומית לזכויות אנשים עם מוגבלות. האמנה מהווה שינוי תפיסה של אנשים עם מוגבלות מאובייקטים של צדקה, טיפול רפואי והגנה סוציאלית, להבנה כי הם חברים מלאים ושווים בחברה, בעלי זכויות אדם.

ב-10 בספטמבר 2012 אשררה ממשלת ישראל את אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות. האמנה קובעת שורה של זכויות לאנשים עם מוגבלות, ובכלל זה האיסור על הפליית אדם בשל מוגבלותו, חובת הנגשת כלל המבנים והשירותים לאנשים עם מוגבלות, החובה לשלב ילדים עם מוגבלות בחינוך הרגיל והחובה לאפשר לכל אדם דיור עצמאי או נתמך בקהילה. האמנה שוללת את קיומם של מוסדות נפרדים לאנשים עם מוגבלות ודוגלת באפשרויות תעסוקה, דיור, חינוך ובריאות שיהיו בהישג ידו של כל אדם עם כל מוגבלות.

מה קורה בפועל? האם א/נשים עם מוגבלות זוכים/ות לשוויון זכויות מלא כפי שמתחייבת מדינת ישראל באמנה? האם הם/ן חשים/ות שותפים/ות מלאים ושווים בחברה הישראלית? במערך הבא נתבונן בנתונים ונפתח את הדיון בנושא.

עדכון: במערך מובאים נתונים הנכונים לשנת 2014. מומלץ להתרענן בנתונים העדכניים שפורסמו בשנת 2021 בדו"ח של מכון ברוקדייל ו"ישראל מעבר למגבלות". שימו לב לתוכן העניינים בעמ' 6.