אלימות ברחובות והרחוב מתעורר | מערך שיעור ליסודי וחטיבה

פתיחה

נאמר: עצמו רגע עיניים ודמיינו דרך שאתן.ם עושות.ים כמעט כל יום: לבית הספר, לחוג, לחבר.ה או לתחנת האוטובוס.

נסו להיזכר:

האם יש בדרך מקום שנעים לכן.ם לעבור בו?

האם יש מקום שאתן.ם ממהרות.ים לעבור בו?

מה גורם להבדל?

נזמין את מי שירצו לשתף במחשבות שלהן.ם

נאמר: לאחרונה אנחנו שומעות.ים על עוד ועוד מקרים של אלימות, ולעיתים אף חוות.ים בעצמנו או עדים ועדות למקרים כאלו. האלימות מתקיימת במרחבים שונים של החיים: בבתי הספר, במדיה וברשתות החברתיות, בדרך הביתה, ברחוב ובמרחב הציבורי. אלימות היא תופעה מורכבת, שמושפעת מגורמים ותהליכים רבים. בשיעור היום נתמקד במרחב הציבורי ונבחן כמה דברים שיכולים להשפיע על מה שקורה בו ועל תחושת הביטחון של מי שנמצאות.ים בו.

נשאל: מה יכול לגרום לנו להרגיש בטוחות.ים יותר או פחות במקום מסוים?

אפשר לחשוב על איך המקום נראה, מי מסתובב בו, מה קורה בו בשעות שונות, איך אנשים מתנהגים בו ומה קורה כשיש בעיה. 

פעילות בקבוצות: מה יכול להשפיע על תחושת הביטחון במרחב הציבורי? 

נחלק את הכיתה לקבוצות של 4–5 תלמידות.ים. כל קבוצה תבחן אחד משלושה היבטים הקשורים למרחב הציבורי ולתחושת הביטחון בו: הזנחה, נוכחות במרחב ואכפתיות כלפי מה שקורה בו.

(בהתאם למספר התלמידות.ים בכיתה, יהיו 2–3 קבוצות שיעסקו באותו היבט.)
כל קבוצה תקבל כרטיס הכולל שאלות לדיון, מידע קצר ומשימה (דפי עבודה קבוצתית: עמ' 1-3).

חזרה למליאה: מה גילינו על המרחב הציבורי?

כל קבוצה תציג בקצרה דבר אחד שעלה בעבודה שלה: משהו שהפתיע אותה / דוגמה מעניינת שעלתה בקבוצה / מסקנה לגבי האופן שבו ההיבט שלה משפיע על חווית המרחב ותחושת הביטחון בו. 

נאמר: עד עכשיו הסתכלנו על דברים שיכולים להשפיע על האופן שבו אנחנו חוות.ים את המרחב ועל תחושת הביטחון בו. אבל מרחב ציבורי אינו משהו שפשוט "קורה" לנו. עיריות, קהילות, ארגונים ותושבות.ים יכולים לפעול בדרכים שונות כדי לשנות אותו. 

נבחן ביחד כמה דוגמאות מעניינות מהארץ ומהעולם בהן קהילות לקחו אחריות ופעלו לחיזוק תחושת הביטחון ולצמצום אירועי אלימות במרחב. נעבור על הדוגמאות במצגת ועל השאלות לגבי כל דוגמא (שקופיות 5-13 במצגת . אפשר לבחור 2-3 דוגמאות או לעבור את כולן).

1. העיר מדיין בקולומביה : שיתוף פעולה בין הרשויות ובין הקהילה.
   מדיין שבקולומביה הייתה במשך שנים עיר שסבלה מרמות גבוהות מאוד של אלימות ופשיעה, ובמיוחד בשכונות עניות ומודרות. החל משנות ה־2000 השקיעה העירייה בשיפור התשתיות והשירותים בשכונות אלו: נסללו רחובות, הורחבו שירותי מים, חשמל וגז, הוקם רכבל שחיבר שכונות הרריות ומנותקות לשאר העיר, ונבנו ספריות ומרחבים ציבוריים שבהם צעירות וצעירים יכלו ללמוד, להשתמש באינטרנט ולהשתתף בפעילויות. המרחבים החדשים שימשו גם מקום למפגש ולהתארגנות קהילתית. חשוב להדגיש שהמהלכים האלה לא "פתרו" את האלימות בעיר, שנבעה גם מפשיעה מאורגנת, שחיתות, מאבקי שליטה וגורמים נוספים. הדוגמה של מדיין מאפשרת לחשוב על האחריות של רשות וקהילה כלפי שכונות ומרחבים שהוזנחו, ועל הדרכים שבהן השקעה במרחב הציבורי יכולה לשנות את חיי היומיום ואת הקשר של התושבות והתושבים למקום שבו הם חיים.
   
   מקור: Vanda Felbab-Brown, Reducing Urban Violence: Lessons from Medellín, Colombia, Brookings Institution, 2011. למאמר המלא .

1. "הנס של בוסטון" – Operation Ceasefire
   בשנות ה־90 התמודדה העיר בוסטון עם אלימות חמורה בנשק בקרב צעירים, ובפרט עם מקרי ירי ורצח הקשורים לקבוצות וכנופיות. בשנת 1996 החלה לפעול בעיר תכנית Operation Ceasefire, שנבנתה כחלק מ־Boston Gun Project. התכנית התמקדה במספר מצומצם יחסית של צעירים וקבוצות שהיו מעורבים באופן חוזר באלימות חמושה, וניסתה ליצור עבורם מסר ברור ועקבי: המשך האלימות יוביל לתגובה מהירה וממוקדת מצד רשויות החוק, אבל לצד האכיפה יוצעו גם תמיכה ואפשרויות אחרות.
   הייחוד של התכנית היה בכך שהתגובה לא הושארה רק בידי המשטרה. לצד גורמי אכיפת החוק פעלו גם עובדי רחוב, אנשי דת וכנסיות, קציני מבחן וארגונים קהילתיים. חלקם הכירו את בני הנוער ואת השכונות באופן אישי, ונפגשו איתם בבתי ספר, בבתים, ברחובות ובמקומות נוספים. במקביל להצבת גבולות ברורים, הם הציעו לצעירים עזרה, שירותים ותמיכה וניסו ליצור עבורם אפשרות לבחור בדרך אחרת. כך הפכה הקהילה עצמה לשותפה פעילה בהתמודדות: לא רק כמי שדורשת מהמשטרה "לטפל בבעיה", אלא כמי שיוצרת קשר, מתערבת ומציעה חלופות.
   מחקרי ההערכה של התכנית מצאו שבתקופת הפעלתה חלה ירידה משמעותית ברציחות של צעירים, באירועי ירי ובתקיפות בנשק חם. יחד עם זאת, נכון להציג אותה לא כ"פתרון לפשיעה", אלא כדוגמה להתערבות ממוקדת שבה רשויות וקהילה פעלו יחד סביב בעיה מסוימת של אלימות חמושה.
   
   מקור: Office of Justice Programs – Evaluation of Boston’s Operation Ceasefire. למאמר.
2. מיפוי ביטחון קהילתי – אוסטרליה
   בשכונת Warwick Farm בדרום־מערב סידני, אוסטרליה, עלו בקרב התושבות והתושבים חששות בנוגע לביטחון במרחב הציבורי. בעקבות זאת יזמו תושבים יחד עם גורמים קהילתיים פרויקט של מיפוי ביטחון בשכונה. במשך ארבעה חודשים הוצבו בשכונה שתי מפות גדולות, והתושבים התבקשו לסמן עליהן במדויק מקומות שבהם הם חשים שקיימת בעיית ביטחון. בסך הכול סומנו 294 בעיות; רבות מהן נגעו לתשתיות במרחב הציבורי, כמו תאורה לקויה ושבילים בעייתיים, ואחרות לפעילות הקשורה לסמים ולמזרקים שהושלכו במרחב. המפות והמידע שנאסף הוצגו לאחר מכן למקבלי החלטות מקומיים כדי שיוכלו לפעול בנושאים שעלו. החוקרות מדגישות שהפרויקט צמח מתוך דרישה של הקהילה לפעולה, והפך את הידע והניסיון של התושבים לבסיס לפנייה לרשויות ולשינוי.
3. Midnight Basketball – שיקגו
   בשיקגו הופעלה תכנית Midnight Basketball, שנועדה ליצור מסגרת לצעירים בשעות הלילה המאוחרות, שבהן היו מעט אפשרויות לפעילות מאורגנת. במסגרת התכנית נפתחו משחקי כדורסל בשעות הלילה, ובחלק מהמסגרות שולבו גם חונכות, הכשרה לתעסוקה, תכנון חיים ושירותי תמיכה. בשיקגו התכנית פעלה בשיתוף בין רשות הדיור העירונית, מחלקת הפארקים וגורמים נוספים, וגייסה צעירים משכונות ומתחמי דיור ציבורי בעיר.
   הדוגמה מתחברת במיוחד להיבט של נוכחות במרחב: במקום להשאיר את שעות הלילה ללא פעילות קהילתית, נוצרה מסגרת קבועה שבה צעירים נפגשו, שיחקו והיו בקשר עם מבוגרים ועם גורמי תמיכה. חשוב לא להציג את התכנית כמי ש"פתרה את הפשיעה", אלא כדוגמה לאופן שבו קהילה ורשות יכולות ליצור שימוש אחר במרחב ובזמן ולהציע לצעירים אפשרויות נוספות.

מקור: Chicago Housing Authority, Midnight Basketball Program. לקריאה 

שאלות לתלמידות.ים לאחר כל דוגמא: 

• מי פעל במקרה הזה, ומה הוא עשה כדי לשנות את המצב?
• איך הפעולה הזו עזרה לאנשים להרגיש בטוחות.ים יותר, או להתמודד עם האלימות?
• מה אתן.ם חושבות.ים על הפתרון הזה?

נאמר: בדוגמאות שראינו פגשנו דרכים שונות שבהן קהילות ורשויות בחרו לא להתעלם ממה שקורה במרחב שלהן: הן זיהו בעיות, יצרו פעילות, שינו את השימוש במקומות מסוימים ופעלו יחד כדי לחזק את תחושת הביטחון. גם ילדות.ים ובני ובנות נוער יכולים להיות שותפים בתהליך כזה. נספר על יוזמת עיר בטוחה לילדים ולילדות.
בערים שונות בעולם מתקיימות יוזמות של "עיר בטוחה לילדות.ים", שבהן ילדים וילדות בוחנים את המרחב שבו הם חיים: הם מסמנים מקומות שבהם הם מרגישים פחות בטוחים, מנסים להבין מה במרחב משפיע על התחושה שלהם ומציעים רעיונות לשינוי. המידע שנאסף יכול לעבור לבית הספר, לקהילה, לעירייה או לגורמים נוספים, ולהפוך לבסיס לשיחה ולפעולה משותפת.

עכשיו ננסה לקחת את הרעיון הזה אל המרחב שלנו – בית הספר. נבחן אותו דרך העיניים שלנו: איפה נעים ובטוח לנו, איפה פחות, ומה היינו רוצות.ים לשנות.

פעילות מסכמת בקבוצות (אפשר גם כמשימה בבית)

נחלק דף עבודה קבוצתית ליצירת בית ספר בטוח לילדות.ים (דפי עבודה –  עמ' 4)

סיכום:

נשאל:

• מה גיליתן.ם היום על הקשר בין המרחב שבו אנחנו נמצאות.ים לבין תחושת הביטחון שלנו?
• מה יכולה קהילה לעשות כשהיא מזהה מקום או מצב שגורמים לאנשים להרגיש פחות בטוחים?
• מתוך הרעיונות שפגשנו היום או הרעיונות שעבדתן.ם בקבוצות , מה הייתן.ם רוצות.ים לראות גם בבית הספר, בשכונה או בעיר שלכן.ם?

ראינו שתחושת הביטחון במרחב מושפעת מדברים רבים, ושלא כל מה שקורה בו נמצא בשליטתנו. אבל קהילה יכולה לבחור לא להתעלם: לשים לב למה שקורה, לזהות בעיות, להציע רעיונות, ליצור נוכחות ופעילות ולפעול יחד עם גורמים נוספים. גם לנו, כתלמידות.ים, יכולה להיות השפעה על המרחבים שבהם אנחנו חיות.ים — לא בכך שנפתור הכול לבד, אלא בכך שנהיה שותפות.ים באחריות עליהם.