איך אפשר לעשות תאטרון בלי קהל?
ליאור אבשלום, המורה לתאטרון, משתף בחווית "בגרות בתאטרון בימי קורונה".
המפגש עם התלמידים והתלמידות נעשה בעזרת מצלמות, בזום. המרחב הפרטי שלי פוגש את שלהן/ם.
בגרות בתאטרון שמתרחשת בתוך הבתים שלהן/ם, החדרים שלהן/ם, עם הבגדים שיש להן/ם בארון כתלבושות, האיפור שיש בבית, התאורה שקיימת בבית, התפאורה שיש להם/ן במרחב הפרטי. בעצם לקחת את ההסגר הזה כמקפצה ליצירה חד פעמית "ערב מונולוגים בימי קורונה" ערב שכל כולו פרטי, אינטימי.
הרעיון שבו התלמיד/ה משחק/ת במרחב הפרטי, בעוד המשפחה שלו/ה יושבת בסלון וצופה בו/ה בזום אבל גם שומעת אותו/ה מחדר השינה או המרפסת או כל אזור אחר בבית, הרגיש לנו שזה יכול לנגוע בנקודה של החיות שקיימת בתיאטרון.
האתגר עבור התלמידים/ות היה עצום כי בעצם הם/ן שיחקו מול עצמם/ן, ראו את עצמם/ן במסך, והתמודדו עם מצלמה ומשחק מול מצלמה. הן/ם היו התאורניות/ים, התפאורניות/ים, נשות/אנשי המדיה של עצמן/ם.
אמנם היינו רחוקים פיסית אבל הן בתהליך והן במבחן התוצאה הייתה אינטימיות וקרבה מאוד חזקה.
