שווה לחשוב על זה | פדגוגיה של תקווה

ראשית כל עלינו להגדיר כמה הנחות יסוד:

כל פדגוגיה הינה תפיסת עולם. כלומר, מה האני מאמין שלי אשר ע"פ דרכו אנו מנסים להניע את החינוך. הנעת החינוך הוא מעשה של נתינה כלפי מישהי.ו או מי-שהם אחרים. במובן זה משמעות המושג פדגוגיה של התקווה היא תפיסת העולם לפיה אנחנו כמורות ומורים נרצה להעביר לתלמידות.ים שלנו, יהיה גילן.ם אשר יהיה.

כלומר, המסר הוא שישנה תקווה במסגרת שאנו נמצאות.ים בה. תקווה שמבוססת על אמונה ועל שינוי. לא על האשליה שדרך המעשה החינוכי של תקווה כל העולם סביבנו ישתנה, אלא שכל מה שאנו יכולות.ים לתת במסגרת שלנו, מאפשר תקווה לתלמידות.ים שלנו. כלומר זוהי תקווה ממוקדת, ולא כלל חברתית.

מדוע כל כך חשוב למקד את הפדגוגיה של התקווה? כיוון שזו הדרך היחידה שנוכל לבנות תכנית עבודה מעשית שתאפשר לנו להעביר את המסר של תקווה.

להלן, כמה עקרונות חשובים וכמה מגבלות שנצטרך לקחת בחשבון:

אמונה:

נקודת המוצא שלנו היא שיש לנו אמונה שלמה ביכולת  להשפיע על כל התלמידות.ים שלנו. האמונה הזו, אינה מותנית ביכולת האמיתית לשנות את התנהגותן.ם, אלא ביכולת שלנו -מורות ומורים- להניע אותן.ם לשינוי. בכל מקרה, ובכל מצב נשקיע את המקסימום האפשרי, מתוך אמונה ביכולת להשתנות לכיוון החיובי. כלומר, האמונה שגוררת התקווה היא המעשה חינוכי שמאפשר את השינוי ההתנהגותי בקרב תלמידינו, למרות המצב המשברי שהן.ם, משפחתן.ם וקהילתן.ם, נמצאות.ים בו בעקבות המשבר שכל החברה הישראלית נמצאת בו. לא כדי להסתיר את המציאות אנו עושות.ים זאת אלא כדי לתת כלים לתלמידנו להתמודד עם המציאות הקשה שיש לה השלכות מעשיות על ההתנהגות היום יומית שלהן.ם[1].

האמונה, מאפשרת לבנות מסגרת מוסדית, שבה יוכלו הכללים של הפדגוגיה של תקווה לעבוד.

תקווה הולכת ביחד עם יעדים וגבולות:

כשאנו מדברות.ים על פדגוגיה של תקווה אנו ממסגרות.ים את המסרים שלנו בתחומים שאפשרי להשיגם מבחינת יעדים וגבולות. היעדים יהיו כאלו שברורים לתלמידות.ים: הישגים לימודיים; התנהגות של ערבות הדדית בינן.ם לבין עצמן.ם; פיתוח אמפתיה וסובלנות כלפי השונות.ים; לקיחת אחריות על מעשים ולקיחת אחריות על כישלונות; הבנה שלא כל מעשה מוכתב מראש ויש פעמים שבהם חלק מהאי וודאות תמשיך להתקיים; והפוך, ישנם מעשים, שייצרו עוד יותר בטחון ותקווה.

ובמקביל ליעדים, לטווח קצר או ארוך יש את הצורך בשימת גבולות. שימת גבולות ולמידה של גבולות הוא חלק מההתפתחות שלנו כבני אדם. כפי שאנו חייבות.ים לחיות בתוך גבולות, כך אנו חייבות.ים להבין שבהיעדר גבולות הפגיעה בעצמי ובסביבה תהיה קשה יותר. גבולות הם צורך ולא ענישה לשמה. גבולות מאפשרים לבדוק בעצמנו את היכולת שלנו לחיות בתוך מסגרות אנושיות וגם את היכולת שלנו להתמודד עם מגבלות. זהו חלק בלתי נפרד מהתלמידאות, ושל כל מסגרת שבה לומדות.ים לשם השגת יעדים. שימת יעדים ללא גבולות יביא לפירוק התהליך ולייאוש. שימת גבולות ללא יעדים יתפרש בצדק כמעשה של אכזריות מצד המורות.ים. כשתלמיד.ה לא מסוגל.ת להתמודד -בהכללה- עם הגבולות הנדרשים, הרי שהמשמעות היא שהן.ם מסרבות.ים להיות חלק מהמסגרת על כל החיובי שבה ועל כל המגבלות שלה[2]. בסופו של דבר היחסים בין יעדים וגבלות, מותנה ביחסים בין מורות.ים ותלמידות.ים.

במובן זה, חשוב לא לשכוח, שברגע שימת הגבולות יש חזרה על התקווה והאמונה בתלמיד.ה. גם ברגעי משבר, האמון והתקווה ממשיכים להתקיים.

אמפתיה:

פעמים רבות מורות.ים לא מבינות.ים את המושג אמפתיה. פעמים רבות המושג נתפס כמתירנות, כאילו אנו מחויבות.ים "להבין" תמיד את התנהגות התלמיד.ה
 זו לא אמפתיה. גם לא "להיות בנעליים" של האחר.ת. אנו לא יכולות.ים להיות ב-"נעליים של האחר.ת", כי אנו לא עברנו את אותם התהליכים הרגשיים של האחר.ת, כי הגיל שונה וגם הניסיון שונה. אמפתיה היא היכולת לפרש במיטב הכלים שלנו מה  התלמיד.ה צריך.ה ברגע זה. ב-כאן ועכשיו. לאחר הבנת הצורך צריכה להגיע התגובה. היא לא בהכרח חייבת להיות "הזדהות", כיוון שדווקא זו יכולה להיות העקב אכילס של היחסים בין התלמידים.ות לבניינו. אנחנו לא מזדהות.ים כי התלמידות.ים מצפות.ים שנהיה במקום של הבנה וגם ריחוק: המבוגר.ת שיכול.ה להוביל, להנחות, לסייע. זו אמפתיה.