לפניכן.ם החלק השני בסדרה של מאמרים קצרים על פדגוגיה בזמן מלחמה: " אמפתיה והכלה בזמן טראומה ומשבר". המאמרים הבאים בסדרה יעסקו בנושאים אלו: ידע, למידה וזיכרון קוגניטיבי; מיומנויות חברתיות-רגשיות; ביחד אישי וקבוצתי; מה יישאר איתנו לאחר המלחמה.

פעמים רבות אנו טועות.ים במשמעות שאנו נותנות.ים למושג אמפתיה. רבות.ים מאיתנו מפרשות.ים את האמפתיה כ"כניסה לנעליו של האחר" או כהזדהות עם האחר". אולם אם ניכנס בנעליו של האחר, סביר להניח שלא נתרום לשינוי תודעתו או לתמיכה המעשית שהוא/היא צריכ.ה. יתר על כן אם נזדהה עם האחר, יכול להיות שהוא לא יראה הבדל בינו לביננו. משמעות האמפתיה היא לקחת אחריות על האחר, על סבלו ומצוקתו; אולם כדי לעשות זאת, לא נוכל להיות במקום שלו, אלא לצידו. עלינו להיות עבורו "האחר המשמעותי". כך נוכל לתמוך בו, אבל לא להימצא באותו מקום כמוהו. אנו יכולות.ים להוביל לשינוי דווקא כי אנו מסמלות.ים ומסמנות.ים אפשרות אחרת. האמפתיה במיטבה היא לראות את "האחר" במצבו הוא, ויחד עם זאת לא להסכים לכל אמירה או התנהגות שלו.ה. המחנכ.ת כ"אחר המשמעותי", היא זאת שמובילה לשינוי, והיא עושה זאת דרך היכולת שלה לנווט בסערה ולהגיע לחוף מבטחים, שלנו ושל התלמידות.ים.

חלק גדול מההתנהגות הפדגוגית שלנו, כמחנכות.ים, נובע מפעולות נלמדות שהפכו לכמעט אוטומטיות למול התלמידות.ים. באופן זה אנו מסוגלות.ים להתמודד ביתר מהירות ויעילות עם התנהגויות שונות בתוך הכיתה. אולם כשהתלמידות.ים בכיתה עוברות.ים ב"כאן ועכשיו", משבר, טראומה, מלחמה או אסון אחר, עלינו להתמודד ולהגיב לא רק על ידי בהתנהגויות אוטומטיות אלא להפעיל את האמפתיה.

 

במצבים אלו יכול להיות שלא נסכים עם המעשים או האמירות של התלמידות.ים, ואף נכעס עליהם. ההתנהגות שאנו "שולפות.ים" במצבים אלו היא לנסות להכחיד את התחושות של כעס, מועקה והצורך "להגיב מהבטן". אולם, התנהגות כזו מצידנו רק תפריד ותרחיק בינינו לבין תלמידינו. הכחשת העצמי היא ביטוי של חוסר יכולת להכיל, ואין מצב שהתלמידות.ים לא יחושו בכך. הכעס, העלבון וחוסר אונים שלנו חייב לשמש כעוד צורה של ביטוי מכיל. כלומר, אם אני כועס.ת אשתמש בתחושה הזו כדי להבהיר לתלמידות.ים כמה דברים חשובים: ראשית, שגם אני בן/בת אדם, ויש לי רגשות משלי, כמו שיש להן.ם. ההבדל הוא שגם אם אני כועס.ת ונפגע.ת, באותו זמן יש גם צד נוסף שאני מחזיק.ה בתוכי, והוא היכולת להמשיך לאהוב, למחול ולהקשיב לתלמידות.ים. שנית, אני כמורה אדם שלם, כמו שהתלמידות.ים הם א.נשים שלמות.ים; לכולנו יש רגשות של כעס, כאב, חוסר אונים; ובד בבד אנו אוהבות.ים, חומלות.ים ומקשיבות.ים, גם אם איננו מסכימות.ים. כשהתלמידות.ים מתחילות.ים להבין את היותנו מורכבות.ים, הן.ם לומדות.ים בעצמן.ם להיות מורכבות.ים.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר

מרצה באקדמיה ומנחה מורות.ים, מפתח פדגוגי