בכל רגעי משבר, בכל אסון, בכל מצב שבו המציאות דורשת מאיתנו להכריע, אנו נוטות.ים להיות מפוצלות.ים, דיכוטומיות.ים. רק צד אחד הוא הצודק, ובהשלכה הצד השני לא יכול להיות צודק. מבחינה רגשית הרבה יותר קל לנו להיות במצבים בינאריים. הסיבה לכך היא מאוד עמוקה רגשית וחברתית. אנו למדות.ים ומודרכות.ים לכך על ידי הורינו ומורינו מאז הילדות המוקדמת: לעודד קבוצת כדורגל אחת ולא שתיים, להזדהות עם סוג של א.נשים ה"דומים" לנו. אנו חושבות.ים שכך העולם פועל תמיד. ככל שהאחרים מורגשים יותר רחוקים מאיתנו, כך קשה לנו להבין -שלא לדבר על להזדהות- עם הצד השני. נמצא את התגובות הללו לא רק במלחמות, אלא בכל מצב של קיטוב ובחירה בין שני צדדים.

ואז, ברגע מסוים, בעקבות משבר, אישי, קבוצתי, חברתי, לאומי ועוד, נתחיל לשאול שאלות את עצמנו. האם בכלל אפשר להחזיק תפיסות ורגשות מורכבים; האם זה יכול לעבוד במציאות?

המורכבות, אם היא קיימת, מופיעה ברגעים של חוסר אמון או כשהניסיון המצטבר רב, כשאנו מתחילות.ים להבין, שלא יכול להיות שישנה רק תשובה אחת. גם אם בסופו של דבר נבחר להתייצב מצד אחד, אנו נעשה זאת מתוך ראיה ביקורתית ומורכבת.

דרך המצב המלחמתי נבדוק את המשמעות של המורכבות. לשם כך נשתמש בדוגמא של האוכלוסייה הערבית בתוך ישראל, ובמיוחד את היחסינו עם עמיתינו המחנכות והמחנכים הערבים. אותם א.נשים שאנו חולקות.ים איתן.ם את ההוויה הבית ספרית ואת התהליך החינוכי עם תלמידינו. כשהמציאות מקוטבת, כפי שהיא היום, האם אנחנו יכולות.ים להבדיל בין אותם א.נשי חינוך העובדים איתנו, לבין אלו הנמצאים מעבר למתרס? האם אנחנו מסוגלות.ים לראות גוונים? האם אנחנו יכולות.ים לראות ולהרגיש מורכבות? לא כי הם "דומים" לנו, אלא כי הם שונים, ויחד עם זאת הם חברינו לעבודה ולמקצוע.

המורכבות נוצרת בתהליך בן מספר שלבים: השלב הראשון בבנייה של ראיה מורכבת הוא תדהמה. זהו מצב של איבוד שיווי משקל, ערעור על העולם הטוב לכאורה, הדיכוטומי; שבו רק שני צדדים קיימים. הגוונים אסורים או לא קיימים, צריך להכחיד אותם או לא להיות מודעים אליהם.

בשלב השני המורכבות גורמת לאבל, לחוסר יכולת להחזיק בתפיסות ורגשות שהיו חלק מאיתנו, ומייצגים לכאורה את ה"רוב". אנחנו מתחילות.ים להרגיש שאנחנו לא יכולות.ים להיות חלק מאותו רוב. איבדנו את התמימות. אנו צריכות.ים להתחיל לשנות את השיח שלנו, לחשוב מחדש על מה אנו אומרות.ים ומה אנו מכחישות.ים ואת מה אנחנו מגנות.ים. זהו אבל קשה מאוד. כי אנו עומדות.ים מול המציאות שהתרסקה מול עינינו.

בשלב השלישי של המורכבות, נרצה להיות רחוקות.ים ככל האפשר מאותה הסכמה של תפיסה מונוליטית, חד סטרית, לא מורכבת בעליל. בשלב זה, חלק מאלו המשנות.ים את תודעתן.ם מכחישות.ים כל שייכות לאותו רוב אמיתי או מדומה שהיינו חלק ממנו עד לא מזמן. בשלב זה אנו משתמשות.ים באותה שיטה של חלוקת העולם בצורה דיכוטומית, אבל הפוך. הפעם אנחנו לכאורה עם ה-"טובים", וכנגד ה-"רעים". אנחנו לא רוצות.ים להיות חלק, ואנחנו מתנגדות.ים לקחת חלק מאותה קבוצה או קהילה שבתוכה גדלנו, כי הגענו ל-"הארה".

רק בשלב האחרון של שינוי התודעה. כשאנו מסוגלות.ים לחיות עם מורכבות, רגשית ותפיסתית, התודעה שלנו תוכל לחיות איתה לאורך זמן. גם אם פעמים רבות השאלות יתחדשו.

מהסיבות הללו, "להחזיק את המורכבות" זו למידה והתנסות מתמדת. זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי. אין תשובות חד משמעיות במציאות, ואם יש, אז אלו מצבים יוצאים מן הכלל. זה לא אומר שלא צריכה להיות לנו הכרעה, אלא שמחובתנו כמחנכות וכמחנכים להחזיק את המורכבות, לאורך כל התהליך החברתי-חינוכי, כדי שבסופו של דבר, מול מצבים דיכוטומיים, אנחנו נבין מה קורה ונדע איך לפעול. לא משום שאנחנו "צודקות.ים", אלא כי נתנו הזדמנות לתלמידות.ים שלנו לקבל את העולם כמורכב. תמיד.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר

מרצה באקדמיה ומנחה מורות.ים, מפתח פדגוגי