המלחמה כמו כל מצב של קונפליקט קשה וטראומתי המייצר חוסר אונים ואי וודאות, מחייבת תגובה שונה מצד צוות המחנכות. להיות "כאן ועכשיו" זה להיות עם עצמנו ועם התלמידים שלנו בעמדה הרבה יותר גבוהה של הכלה מאשר בימים הרגילים. הכלה המסוגלת להקשיב לכל מיני עמדות, כעסים, תגובות ספונטאניות ותפיסות גם אם אנו בעצמנו לא מסכימים עמן.
הצורך של התלמידות.ים לאוזן קשבת מול המועקה שהם חשים מחייב את ההכלה הזאת. המועקה איננה נובעת מעמדה, אלא מרגשות. גם אם התלמידות.ים מבטאות.ים עמדות שאנו לא יכולות.ים לקבל, חשוב לזכור שמאחורי העמדות יש רגשות. לכן ההכלה, אינה גורסת שיש לקבל עמדות, אלא לקבל את הצורך של התלמיד.ה לבטא רגש מסוים ביחס למצב, והרגש מנוסח לכאורה בניסוחים מעולם הדעות והעמדות: למשל, תלמיד.ה יכול.ה לומר: כל הערבים רוצים להרוג אותנו. הסיבה לכך נובעת מהמתח והאלימות הקיימים במציאות, שמחייבים אותנו לכאורה, לקיים תפיסות בינאריות, מתנגשות, לא מורכבות. לכן ההכלה תתחיל בהקשבה לרגשות: לכעס, לאובדן האמון, לחוסר יכולת להתבטא שלא בזעם. אנו נבחין לטובת התלמיד.ה בהבדל בין רגשות לבין עמדות. זה פירושה של הכלה. הכלה אינה מצב שבו אנו מסכימות.ים עם כל מה שהתלמיד.ה אומר.ת, אלא ביכולת שלנו להקשיב למוסיקה שמאחורי המילים. תפיסה חינוכית ייחודית זו מציעה להתייחס למה שקורה כרגע ב"כאן ועכשיו" של התלמידות.ים. ה"כאן ועכשיו" הוא לא רק תרגיל, זו יכולת בסיסית של המחנכת להיות עם התלמידות.ים במקום שהן.ם נמצאות.ים כרגע, המקום שבו המציאות פוגשת אותן.ם. 

המשמעות של הכלה היא לומר לתלמידות.ים שאני מוכנה להקשיב, בלי ערעורים, בלי "כן-אבל", בלי לשים את העמדות שלי במקום הראשון. היכולת הזו פותחת פתח להבנה אמפטית של האחר. והאחר, הוא בכל מקום. בכיתה, בבית הספר, בקהילה, ועוד. צד נוסף לתהליך הפדגוגי של "כאן ועכשיו" הוא היכולת להבין ש"הכאן ועכשיו" שלי כמחנכת שונה מזה של התלמידות.ים, והוא יהיה רלוונטי רק אם אוכל באמצעותו לסייע לתלמידות.ים שלי, מבלי לשפוט אותם.ן, מבלי לחשוב שמה שהן.ם מבטאות.ים מקומם מבהיל או מרגיז אותי. ההכלה ב"כאן ועכשיו" היא כלי שדרכו אני מסוגל.ת להכיל את כל הרגשות של התלמידות.ים.
האם אנחנו יכולות.ים להיות במצב של כאן ועכשו ובעמדה של הכלה, ויחד עם זאת לנטרל את הרגשות והעמדות שלנו? כן ולא. כן, כי אנו בתפקיד פדגוגי, אנו מובילות.ים כיתה, אנו אחראיות.ים לתת תלמידינו תחושת בטחון שהן.ם יכולות.ים לנסח את עצמם (גם אם הן.ם טועות.ים). לא, כי פעמים רבות נרגיש שהדבר מקשה עלינו לבטא את ההכלה ב"כאן ועכשיו". המתח הזה הוא מתח טבעי.
לא נתמודד עם הסתירה הזו לכאורה, על ידי הכחדה של רגשותינו ועמדותינו, אלא על ידי הבנה, שההכלה שאני יכולה לקבל כמחנכ.ת, תתקיים במקום אחר – בצוות המורות, במשפחה או בכל מקום אחר. אנחנו צריכות.ים להבין שכולנו חיים וחיות ב"כאן ועכשיו", וכי היכולת שלנו לפתח מורכבות ולהבחין בין רגשות ועמדות, היא דרך ארוכה.

ד"ר מרסלו מנחם וקסלר

מרצה באקדמיה ומנחה מורות.ים, מפתח פדגוגי