מה קורה כשנגן או נגנית עולים על הבמה ובמשך ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות לא מנגנים דבר? 
איך אנחנו כקהל מרגישים/ות? ולאן מופנה הפוקוס שלנו? 
האם זו הקשבה אחרת? האם נצליח להבחין בקולות וברעשים שלא היינו שומעים/ות בעבר? 

היצירה של ג’ון קייג’ היא אחת היצירות המוזיקליות השנויות במחלוקת, אבל השאלות שהיא מעלה מעניינות, ואולי יש מה ללמוד מהן גם כנשות ואנשי חינוך. לאילו קולות אנחנו מקשיבות/ים ולאילו לא? ומה קורה כשהפוקוס משתנה בצורה בלתי צפויה? 

מוזמנות/ים לקרוא קצת על היצירה ולהאזין.