“ואז, באמצע כל הדיבורים, הוא מתחיל לזמזם ולשיר. ומהכול דווקא את שיר הרֵעוּת, אבל בקטע חולני. ויצא לו ה’איך נזכור את כולם’ הזה. הוא שינה רק את ה”אך” ל”איך” וזהו, זה לא עזב אותו. התלהב מעצמו וטרף לכולנו את הראש. וזה תוך כדי שיש דיווחים על נפגעים ועל הרוגים. את מבינה למה הכעס?” 

סיפור קצר של הסופר והמשורר יחזקאל רחמים שמתאים ליום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי/ות פעולות האיבה. 
הסיפור מציע התבוננות אנושית על החללים שמסירה את דימויי הגבורה והמיתוס של יפי הבלורית והטוהר ומאפשרת לנו לחוות סיפור על בחור אנושי ועצוב שהוא זיכרון פרטי וייחודי. 
אפשר להעלות שאלות לדיון בכיתה בעקבות הסיפור ולבדוק עם התלמידים/ות: 
– אילו רגשות מעורר הסיפור? 
– מה יכולים/ות להגיד על דמותו של החייל שנהרג? 
– מה דעתם/ן על האופן שבו החבר יובל מספר על חברו שנהרג? על הסיטואציה? 
– מה היו עושים/ות לו היו הם/ן הכתבת המראיינת? האם היו מפרסמים/ות את הסיפור ככה? 
– האם לגיטימי או ראוי לזכור באופן כזה חיילים שנהרגים? 
– מה חשוב שנזכור? איך נזכור? (כפי ששואלת כותרת הסיפור) 

כנס הקיץ של עמותת קדמה בנושא הוראת החגים ומעגל השנה – מה נשתנה ומה נשנה? 
מוכר לגמול השתלמות – 30 שעות עם ציון .
בואו לקחת חלק בכנס עשיר בתכנים, בהשראה, בכלים ובאנשי ונשות חינוך מרתקים! 
כל הפרטים כאן