מרסלו וקסלר, טקס חלוקת פרס פועל/ת צדק בחינוך, 6.11.2007, תל אביב
ראשית ברצוני להודות לחברות וחברים מהוועדה, על תעודת ההוקרה שהענקתם לי. הדבר מרגש אותי וכן ממלא אותי בתחושה טובה כי היא מזכירה לי/לנו שאנחנו, אנשי החינוך, והפעילים והמתנדבים בתחום, אנחנו לא לבד במאבק הארוך למען השוויון.
כי פעמים רבות התחושה השלטת בתוכנו היא שאנו נמצאים במאבק סיזיפי כנגד העוולות, האי צדק והאפליה.
אין אני מחדש דבר כשאני/אנחנו מציינים את היותנו חיים בחברה איפה שכל דאלים גבר. איפה ששרשרת המזון החברתי אוכל בתאבון רב את הילדים והילדות של הפריפריה החברתית, המוחלשים, המודרים, המדוכאים, המושתקים.
קשה מאוד לילדים בחברה שלנו. עליהם לעבור פעמיים את מערכת הסינון החברתי. פעם אחת על פי לאומיותם, צבע עורם, מינם, עדתם, מעמדם, דתם, ומצבם המשפטי במדינה. ופעם שנייה על ידי שיטות המיון הפנים בית ספריות.
אנו חיים בחברה אכזרית אשר ממשכנת את עתידה, את ילדיה, אשר גודעת את חלומותיהם. אשר אינה מרשה לבנות תהליכי שינוי בחינוך ובחברה כי ברוני המדינה חייבים להמשיך ולהרוויח. וכשיש סימנים לשינוי, עדיף שהם יישארו קטנים וזניחים. זו הפוליטיקה לעניים. כמה עלי תאנה כדי לכסות על האמת במערומיה.
בחברה שלנו גם קשה להיות מחנך מאמין. קשה מאוד לחשוב ולפעול כנגד הזרם. לא בגלל הילדים או הוריהם. וגם לא בגלל המורות והמורים. אשר הפכו, כל אחד בתורו, להיות הקורבנות הזמינים של מערכת שלא לוקחת אחריות על מעשיה המכשילים. קשה כי גם אם ידוע לך שאתה מייצג את הרוב, עמדותיך ומעשיך, יחשבו במקרה הטוב הזויות, ובמקרה הגרוע חתרניות.
רבות הם הפעמים אשר שואלים אותי. אז לשם מה המאבק? לשם מה ההשקעה הזו? שתי סיבות עיקריות לכך:
הראשונה, כי לאן שלא נפנה, ועם מי שלא נעבוד, תמיד נזכה בהבעת השמחה וההתפעלות של ילדים וילדות שלמרות הכל, הגשימו את חלומם. חלום קטן ופשוט של זכייה בזכות להיחשב שווה בין שווים.
והשנייה, שמעבר לגישות השונות בחינוך, מעבר לוויכוחים, מה שמאחד אותנו הוא הזעם הממלא אותנו מול האי צדק והרצון לחלום, לחלום את חלומם של הילדים, על חינוך אחר, על חברה אחרת.
כי בכל מה שאנו עושים, קטן כגדול, למען השוויון בחינוך, למרות ובגלל העוולות, אנו עושים כדי להראות , כאן ועכשיו, שיש חינוך אחר והוא אפשרי, שישנה חברה אחרת והיא אפשרית, שיש עתיד אחר והוא אפשרי.
אני רוצה להודות לכמה חברים יקרים.
ראשית, ליוסי לוס, ודליה מרקוביץ שהציעו את מועמדותי.
לאורי אליס, חביבה בר, חיה רשף, ותמי שניידר שהמליצו.
ולבסוף למשפחתי האהובה, תודה על התמיכה, הפרגון והעיקר על השותפות בדרך.