למה ילדים/ות שמגיעים לבית ספר עם "פחות" מקבלים גם פחות בבית הספר?
רבים מאמינים שחינוך הוא המפתח להצלחה. א/נשים משכילים/ות נהנים משפע גדול של הזדמנויות בחיים, בקריירה, בהכנסה ובמעמד. המחקרים תומכים בכך. רבים גם מאמינים שמערכת החינוך מייצרת נגישות שווה לחינוך איכותי לכל התלמידים והתלמידות. הרושם הזה מקבל חיזוק כאשר קוראים את מטרות החינוך הממלכתי : "להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו (תשי"ג 1953), מטרה – שמצהירים עליה כל שנה מחדש.
האם זה באמת כך?
ישראל "מובילה" בפערים בחינוך בין תלמידים/ות עשירים לעניים, בין תלמידים/ות המתגוררים במרכז לבין אלו המתגוררים בפריפריה ובין תלמידים/ות בני עדות ודתות שונות. בכל שנה מתפרסמים דוחות ומחקרים שמצביעים על הפערים שבאים לידי ביטוי בכל שלבי החינוך ובתוצאות המבחנים השונים: מיצ"ב, בגרויות, ובהשכלה גבוהה.
המחקרים מראים שיש מתאם גבוה בין רמת ההישגים למשתנים שאינם קשורים לתלמידות/ים עצמם/ן וליכולתם, אלא למשתני רקע כגון: הכנסת הורים, מקום מגורים, השכלת הורים, מוצא ולאום.
במאמר של מרכז טאוב מ-2015 "אי שוויון במערכת החינוך: מי מתנגד ומי נהנה מהפערים?", מסכם דר' נחום בלס "כי אף שערך השוויון נישא בפי כל, בפועל קשה מאוד ליישם שינויים המקדמים קבוצות מוחלשות, היות שהחלטות המדיניות מתקבלות לא אחת על סמך דעתן וטובתן של הקבוצות המבוססות".
מה קורה לילדים וילדות שאין להם נגישות שווה לחינוך איכותי? מיהם הילדים והילדות האלו? כמה הם/ן? מה צופן להם העתיד? אולי קשה לדמיין מה יקרה לתלמיד/ה שלא "מצליח" בחשבון בכיתה א' או ב', אבל בכיתה ד' או ה' הפערים כבר בולטים והם ממשיכים להתרחב ככל שעולים בשלבי הלימוד.
דוח מ-2002 של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא הפערים החברתיים בישראל הזהיר כי, "הפערים בהשכלה, שגדלים ככל שעולים בשלב הלימוד, באיכות התעודה או בתחום התואר האקדמי, מעמידים בספק את יכולתה של מערכת החינוך להתמודד עם החסכים שחלק מהתלמידים מגיעים עמם מבית ההורים, ומכאן – עם הפערים הצפויים בדור הבא".
בדו"ח של מרכז אדוה מ-2011, שכותרתו "יעדים לתיקון החינוך – לקראת קידום כלל התלמידים בישראל", טוענים דר שלמה סבירסקי ועו"ד נגה דגן-בוזגלו, כי רק פחות ממחצית שכבת גילאי 17 זוכה בתעודת בגרות ורק מעט יותר מרבע ממנה מגיע כעבור שמונה שנים ללימודים אקדמיים במכללות או באוניברסיטאות בישראל. יתרה מזאת, כאשר בוחנים את המתרחש בתוככי בתי־הספר, מתברר כי הממצא משנות ה־1980 של פרופ' באשי ושותפיו, בדבר פער של עד שנתיים בין תלמידי בתי־הספר היסודיים השונים, עדיין שריר וקיים, אלא שכיום מוצא הדבר ביטוי בתוצאות של המבחנים הבינלאומיים המשווים.
לטענתם, הביטוי העיקרי של אי השוויון במערכת החינוך הוא דווקא זה הלימודי ולא זה התקציבי: העובדה שתלמידים ותלמידות בני מגזרים שונים ובני שכבות חברתיות שונות, משובצים למסלולי-לימוד שונים, ומקבלים תכנית לימודים שונה בתוכן ובאיכות. על כן הם מגיעים לנקודות סיום שונות. הביטוי המוסדי העיקרי של אי שוויון זה הוא ההסללה – הצבתם של תלמידים על מסלולים נפרדים על יסוד שיפוט הנסמך על הערכות של יכולת לימודית.
אי השוויון – אחריות של מי?
אי השוויון החינוכי הוא בעיה מהמעלה הראשונה – שהמדינה חייבת לספק לו פתרונות.
אבל תלמידים/ות לא יכולים לחכות לרפורמה פוליטית "שתציל" אותם.
וכאן בדיוק קדמה נכנסת – במטרה לתת מענה לתלמידים/ות ולייצר מודל לצמצום פער ההזדמנויות.
מה אנחנו עושות? בקדמה אנחנו פועלות מתוך אמונה שלמנהלות/ים ומורות/ים יש כוח לסלול את הדרך למעלה עבור התלמידים/ות שלהן: מכוונות ברורה של בית הספר להצלחה של כל התלמידים/ות, ציפיות גבוהות מהם/ן ואמונה ביכולתם, תכניות לימוד רלוונטיות, השקעה מתמדת בצוות החינוכי ובחיזוק הקשר עם ההורים והקהילה.
אנחנו בקדמה מאמינות בכוחו של החינוך לשנות – חיים של ילד/ה, משפחה וקהילה!