שווה לחשוב על זה | להחזיק את המורכבות

המורכבות נוצרת בתהליך בן מספר שלבים: השלב הראשון בבנייה של ראיה מורכבת הוא תדהמה. זהו מצב של איבוד שיווי משקל, ערעור על העולם הטוב לכאורה, הדיכוטומי; שבו רק שני צדדים קיימים. הגוונים אסורים או לא קיימים, צריך להכחיד אותם או לא להיות מודעים אליהם.

בשלב השני המורכבות גורמת לאבל, לחוסר יכולת להחזיק בתפיסות ורגשות שהיו חלק מאיתנו, ומייצגים לכאורה את ה"רוב". אנחנו מתחילות.ים להרגיש שאנחנו לא יכולות.ים להיות חלק מאותו רוב. איבדנו את התמימות. אנו צריכות.ים להתחיל לשנות את השיח שלנו, לחשוב מחדש על מה אנו אומרות.ים ומה אנו מכחישות.ים ואת מה אנחנו מגנות.ים. זהו אבל קשה מאוד. כי אנו עומדות.ים מול המציאות שהתרסקה מול עינינו.

בשלב השלישי של המורכבות, נרצה להיות רחוקות.ים ככל האפשר מאותה הסכמה של תפיסה מונוליטית, חד סטרית, לא מורכבת בעליל. בשלב זה, חלק מאלו המשנות.ים את תודעתן.ם מכחישות.ים כל שייכות לאותו רוב אמיתי או מדומה שהיינו חלק ממנו עד לא מזמן. בשלב זה אנו משתמשות.ים באותה שיטה של חלוקת העולם בצורה דיכוטומית, אבל הפוך. הפעם אנחנו לכאורה עם ה-"טובים", וכנגד ה-"רעים". אנחנו לא רוצות.ים להיות חלק, ואנחנו מתנגדות.ים לקחת חלק מאותה קבוצה או קהילה שבתוכה גדלנו, כי הגענו ל-"הארה".

רק בשלב האחרון של שינוי התודעה. כשאנו מסוגלות.ים לחיות עם מורכבות, רגשית ותפיסתית, התודעה שלנו תוכל לחיות איתה לאורך זמן. גם אם פעמים רבות השאלות יתחדשו.

מהסיבות הללו, "להחזיק את המורכבות" זו למידה והתנסות מתמדת. זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך החינוכי. אין תשובות חד משמעיות במציאות, ואם יש, אז אלו מצבים יוצאים מן הכלל. זה לא אומר שלא צריכה להיות לנו הכרעה, אלא שמחובתנו כמחנכות וכמחנכים להחזיק את המורכבות, לאורך כל התהליך החברתי-חינוכי, כדי שבסופו של דבר, מול מצבים דיכוטומיים, אנחנו נבין מה קורה ונדע איך לפעול. לא משום שאנחנו "צודקות.ים", אלא כי נתנו הזדמנות לתלמידות.ים שלנו לקבל את העולם כמורכב. תמיד.