ב- 26.2.2018  התקיים מפגש בבית הספר עם פרחי הוראה ומנחות מהמסלול לבי”ס היסודי במכללת לוינסקי. הסטודנטים/יות נכנסו לכיתות ושוחחו עם התלמידות/ים והצוות החינוכי.
משובים מהביקור:

שלום רב לקלרה ולצוות המורות,
המון תודה על המפגש מעורר ההשראה. היה יום מרתק ומגוון, שבו נחשפנו לעשיה חינוכית פוריה, דיאלוגית ואקטיביסטית, שמונעת מאופטימיות  ותשוקה. נדבקנו מלהט המעשה והעשיה בכיתות, במרחבים, ובשיחתכן. פתחתן בפנינו לרווחה את שערי בית הספר והובלתן אותנו בנדיבות ובשמחה בנתיביו, ועל כך התודה והברכה. 
הסטודנטיות למדו רבות על האפשרות לממש חזון חינוכי שאינו בשמים, אלא ממש ממש קרוב ואפשרי, ועל כך תקראו בדבריהן שלהלן. 
בהערכה רבה,
עידית פורת ורחל מזרחי אדם,
 מדריכות להוראת הספרות, המסלול היסודי, מכללת לווינסקי. 

זוהי שנת ההתנסות הראשונה והיחידה שלי בשל העובדה שאני עושה מסלול של הסבת אקדמאים להוראה. לראשונה, מצאתי מודל הוראה שאני מתחברת ומזדהה עמו. 
ראיתי מורות חדורות מוטיבציה, אנרגיות, אידיאלים. נשים חזקות, פמיניסטיות, לא מתפשרות במחשבתן על חינוך ועל שינוי חברתי. 
כל אחת מהן היתה השראה עבורי. ניכר באופן ברור שהן צוות מופלא, שיש מערך תמיכה חזק ומובהק ביניהן, שיש קו מנחה אותו מובילה קלרה יונה מנהלת בית הספר וסגניתה נתלי. 
שיש על מי לסמוך, על מי להשען, עם מי לחשוב ולהתפתח. 
לראשונה ראיתי את עצמי מלמדת במקום שבו האנשים חושבים כמוני ומתעניינים באותם הערכים. שמגיעים לחינוך מתוך רצון לשינוי, מתוך רצון לעשייה ולחשיבה וכדי לעבוד עם קהילה יצרנית וערכית. מתוך אהבת ילדים וסקרנות. ללא חשש. 

הביקור היה מדהים, מעצים והעניק לי המון מוטיבציה. 
המורות כולן עם ברק בעיניים, סקרנות ואהבה לילדים – לדעתי, זהו המפתח לחינוך. במהלך השיעורים לא נשמעו צעקות, אם יש רעש זה בסדר, רעש חיובי, רעש של למידה וסקרנות. הרגשתי תקווה ורצון להיות בדיוק מורה כזאת. הסיטואציות הללו נגעו לליבי מכיוון שאני מתמודדת עם קשיים בכיתתי,  שגרמו לי לא פעם להרים מעט את הקול- ואיני דוגלת בכך. פחדתי שכך זה המצב, אך כאשר ראיתי בעיני ששיעור שלם מתנהל ברוגע, בדיון הבנתי שיש פתרונות רבים, אך צריך סבלנות והרבה רצון (שלמזלי, יש לי).
לכל מורה בבית הספר יש מנגנון הנעה פנימי שמחזיק אותה, עוזר לה לא להישבר גם אם לפעמים קשה. האמרה הזו, גרמה לי לחשוב מה המנגנון שלי? מה הדבר שיחזיק אותי כאשר צצים הקשיים? הביקור הצליח לעורר בי שאלות ותהיות ולכן אני רואה בו משמעותי עבורי.
בית הספר מאמין שכל ילד רוצה להצליח, כל ילד רוצה שיראו אותו. המורות בבית הספר יודעות שאינן בעלות הידע היחיד ומאפשרות לתלמידים לבחור דרכי לימוד ונושאים שקרובים לליבם. בית הספר מלמד ללמוד, הדרך היא חשפת התלמידים לנושאים שמעלים ביקורות, להכרה של העולם בו הם חיים, כל זאת ללא חשש. הנושאים הללו הם המעניינים, הם אלה שנותנים ערך מוסף, מיומנויות שלהן נדרשים התלמידים. וזהו הייחוד מבחינתי בבית הספר, הביטחון לאפשר, לא לפחד לדון בדברים שלא דנים בהם (מגדר, צבא וכד’..). כאשר מותר לדבר על הכל, התלמיד מרגיש ביטחון, שייכות האווירה מאפשרת ולכן בית הספר מיוחד כל כך.
אחד המשפטים שחזרו על עצמם בקרב צוות בית הספר היה “החינוך זו הדרך הכי טובה להשפיע על החברה ולשנות”. אני רואה במשפט זה חיבור ישיר לאג’נדה האישית שלי- החינוך הוא הכלי להשפיע על החברה ולתרום לה. הילדים שהיום בכיתה הם האנשים של המחר- אלה שיהיו החברה שלנו. והנחלת ערכים, ענין וסקרנות יהוו חברה טובה יותר.
לא פעם אני חשה בבתי ספר שונים ושיחות עם אנשי חינוך שהדברים שנאמרים הם סיסמאות שחוזרות על עצמן, שחוקות. פעם ראשונה שהדברים שנאמרו נראו בפועל, במהלך ההסתובבות בבית הספר, השיח עם התלמידים – העבודה הקשה והמוצלחת של הצוות באה לידי ביטוי !  יישר כוח! 
בית ספר “נווה חוף”, תודה רבה על ביקור מעשיר, מלמד שחשף אותי לדרך אחרת, דרך שגם אני מאמינה בה. 

התרשמתי מאוד לחיוב מבית הספר הן מהפעם הניהולי והן מהצוות החינוכי. 
בית הספר דוגל בפדגוגיה ביקורתית, פדגוגיה שלא נחשפתי אליה במסגרות החינוכיות אשר ביקרתי בהן בשנה שעברה. ניתן לראות כי כל המהלכים הבית ספרים מתנהלים בפדגוגיה זאת, הגישה עוסקת בשאלות של שיוון ואי שיוון בחינוך בפורמלי והלא פורמלי, ואיך הדבר בא לידי ביטוי ברובד המעמדי, מגדרי, אתני לאומי וגזעי שלתוכו אנו מעצבים את התלמידים.
…התרשמתי מאוד לטובה שהצוות החינוכי דואג לאקטיביזם בקרב התלמידים ומעורר אותם לשאלות שמצויות בחברה – כמו למשל, השיעור עם הקללות שנתלי, מחנכת כיתה ו’ הציגה בפנינו או השיעור שיעל מחנכת כיתה ב’ “שלפה” בכיתתה הכנת “משלוחי מנות” מאולתרים למורות שמלמדות בכיתה. השקט ששרר בכיתה בזמן שיעל דיברה הוכיח לי שאפשר ללמד גם אחרת, לתלמידים היתה יכולת בחירה ויעל לא הכריחה אותם אלא אפשרה מרחב שמאפשר דיון על הדברים. 
בעיני זה היה מופלא להסתובב בין התלמידים ולראות את הקשב והאהדה שלהם לאחר, בשיחה עם התלמידים (מכלל שכבות הגיל) הם חשפו בפנינו כי למורות יש נטייה להפנות שאלות רק לבנים ואילו בבית הספר “כותבים גם בזכר וגם בנקבה תמיד”, וששואלים בכיתה שאלות שואלים במתכונת של בן-בת ולא רק בן-בן או בת-בת. בנוסף התלמידים אמרו לנו שיש שיעור שנקרא “מעגל שיתוף” והוא מתקיים אחת לשבוע, המורה פותחת בסוגיה והתלמידים משיבים לה ומתפתח דיון בכיתה שבו כל תלמיד/ה מחויבים לשוחח אודות הנושא, לפעמים אותו נושא יכול להימשך מספר שבועות – אני חושבת שאקח את הדבר לתשומת ליבי ואנהל אותו בקבוצה שלי במהלך הסמסטר הקרוב. 
דבר שהיה קרוב לליבי היה חדר “הרוגע” של התלמידים, נטע הראתה לנו את הקושי עבור תלמידים עם הפרעות קשב וריכוז. היא חשפה בפנינו שגם היא בעלת הפרעת קשב ולקויות למידה, נטע הציגה בפנינו את מגוון סוגי הכלים שמאפשרים לעבוד עם התלמידים וסיפרה שהחדר מיועד לכלל התלמידים בבית הספר מתוך רצון לאפשר לכולם שיוויון. 
התחברתי מאוד לבית הספר ולתכנים המועברים בו! תודה רבה על הזכות ללמוד על הפדגוגיה המרתקת הזו.

בית הספר נראה כמו כל בית ספר אחר רגיל, אך בפנים מתחולל משהו מיוחד. ברגע שאתה נכנס לתוך המבנה אתה מרגיש חמימות שעוטפת אותך ומחבקת. נכנסו לכתה ו2, גם במקרה זה הכתה נראתה רגילה, ככל הכיתות, מלבד כסאות הפלסטיק יוצאי הדופן. אבל תוך כמה שניות … יכולתה להרגיש רוגע וחום. ואז התחיל השיעור, ושתי מורות מתואמות להפליא החלו ללמד. הילדים, כמו בכל מקום, דברו וקצת הרעישו וצחקו. אך שלא כמו רוב המורות שיצא לי לצפות בהן עד היום, הן לא צעקו על הילדים כלל, אלא דברו איתם.
…הילדים היו מרוכזים כל כולם בשיעור, הכתה היתה מאוד תוססת וחיה, וניכר שהילדים, על אף שהרעישו, נהנו מאוד. ילדים מחויכים ושמחים, רואים שטוב להם. אחר כך הם התחלקו לקבוצות, כל קבוצה קיבלה משימה שונה, קבוצה אחת יצאה החוצה לעבוד לבדה ושתי קבוצות נשארו בכתה. לכל קבוצה הצטרפה אחת המורות והם ישבו יחד סביב שולחן, נראה היה שהם רגילים לסוג כזה של עבודה. אני התקרבתי לאחת הקבוצות שיצרו שיח מעניין בעקבות קריאה מתוך מגילת אסתר לקראת חג הפורים הקרב. הם דברו על נושא של החפצת האשה מושג מאוד לא פשוט, ויכולת לראות שהנושא באמת מעניין אותם, שהם ממש כל כולם בתוך השיח, דנים ומדיינים כמו אנשים בוגרים, ושוב המורה לא היתה צריכה לצעוק ולבקש שקט היא פשוט הביטה בעיניי התלמידים או קראה בשמם והם מיד הבינו שהיא מבקשת מהם שיחזרו להיות מרוכזים בשיעור. 
לאחר מכן כשנכנסתי לחדר המורים בכדי להכין קפה אף אחד לא שאל אותי מה אני ומי אני ולמה אני בחדר המורים. זה נתן הרגשה שסומכים עלייך ושאתה לא מאיים ולהפך מתקבל באהבה לתוך מרחב שבדרך כלל קצת חשדן ולעיתים אף לא נעים. אחר כך בטפטופים נפגשנו עם הצוות המקסים של בית הספר. נראה היה שהמורות והמנהלת כל כולם בתוך עשיית ההוראה באהבה ומתוך שליחות. הם לא דברו בסיסמאות כפי שרגילים לעשות בהסברה של בתי ספר אחרים, אלא דברו אמיתי מהלב. הם דברו בחכמה ומתוך אהבת הילדים. 
מרחבי בתי הספר בהם ישבנו היו מאוד נעימים, מזמינים ומרגיעים.

ביום שני האחרון, 26.2.18, נסענו לבית ספר אחר, שונה “נווה חוף”… נכנסתי לכיתה ב’1 של המחנכת אורית. האווירה הייתה פורימית ושמחה, וכך גם לימוד החשבון. ראיתי איך  שיעור חשבון יכול להפוך מ-45 דקות של קושי ותסכול לחגיגה מלאת שמחה… לאחר מכן, עלינו קומה, לספריית בית הספר. הספרייה הייתה מחודשת ויפה ושמתי לב שהיו בה מגוון ספרים עשיר ורב גילי.
ישבנו במעגל שיח עם המנהלת ומספר תלמידים מבית הספר. שאלנו את התלמידים שאלות, התלמידים ענו בשקיקה וראו בעיניים שלהם שזה מקום שהם אוהבים להיות בו. כך למשל, תלמיד אחד אמר שבקיץ יש שיעורים שמתקיימים מחוץ לכיתה, ואפילו בים. הדבר מאפשר סביבת לימודים שונה ולמידה אחרת, למידה עם משמעות.
בהמשך, ירדנו אל “מרחב יחד” – מרחיב את אפשרויות הלמידה. במהלך השנה תלמידים ותלמידות רבים מגיעות/ים למרחב כדי ללמוד בו בדרך שמתאימה לסגנון הלמידה שלהם. המרחב הוא גם  מקום בו אפשר להירגע ולנוח, ואז לחזור לכיתה ולהמשיך ביום הלימודים. במרחב פגשנו מורות נוספות אשר כל אחת השמיעה את הקול והאג’נדה שלה.
בבית הספר כל מורה היא משמעותית וקולה חשוב שישמע. זה לא שיש אג’נדה לבית הספר ורק לפיה פועלים, יש אג’נדה לבית הספר, אך יש מקום לכל התפיסות של כלל המורות. שכן, אחת המטרות של בית הספר היא לעודד יוזמות של מורות לפתח תכני לימוד, להעשיר את תכנית הלימודים ולחבר בין מקצועות הלימוד.