לפני כשנה וחצי, ביקשה מורה בבית ספר יסודי בארה”ב מתלמידיה להשלים בכתב את המשפט הבא: “הייתי רוצה שהמורה שלי תדע…”
תשובות התלמידים והתלמידות היו כה בלתי צפויות ומרגשות, שהמורה החליטה לשתף את חלקן ברשת. בתוך שעות ספורות, פרסום התשובות הניע תהליך רחב היקף. מורים ומורות מכל קצוות הארץ שאלו את התלמידים והתלמידות שלהם/ן את אותה השאלה, מה שחשף דברים שהטרידו את התלמידים והתלמידות לאורך השנה. לדוגמא:
“הייתי רוצה שהמורה שלי תדע שאני מתקשה לאזן בין שיעורי הבית לפעילות הספורטיבית”, “הייתי רוצה שהמורה תדע עלי שההורים שלי מתגרשים ולכן אני מתפרץ ומפריע לאחרונה”, “הייתי רוצה שהמורה שלי תדע שמוזיקה מרגיעה אותי ושאני רוצה שנשלב מוזיקה בשיעורים”

מה שברור הוא שהתלמידים והתלמידות היו רוצים שהמורה תדע הרבה דברים, ולה בכלל לא היה מושג.
אז איך מגשרים על הפער הזה? הפער בין הנתונים שאנו אוספות על התלמידים והתלמידות שלנו שהם בעיקר נתונים לימודיים והתנהגותיים שאפשר לכמת ולמדוד, לבין היכולת שלנו להכיר אותם/ן באמת מעבר לנתונים הללו, ולהתאים להם התערבות חינוכית נכונה? 

השראה מעניינת בקישור זה